סביר מאוד להניח שנתקלתם בהם בכותרות החדשות, בסיפורי דייגים מודאגים או אפילו במהלך סיור תמים על קו החוף של הים התיכון. הם זכו לכינוי העממי המשעשע "אבו נפחא", אך מאחורי המראה החביב שלהם מסתתר אחד האתגרים האקולוגיים והבריאותיים המורכבים ביותר בישראל.
דגי משפחת הנפוחיתיים (Tetraodontidae) ובראשם המינים לגינון נודד ולגינון מוארך הפכו לדיירי קבע במים שלנו. הם כאן כנראה כדי להישאר. איך זה קרה ומה המשמעויות? המשיכו לקרוא וגלו.
בעבר הים התיכון היה ביתם הבלעדי של דגים מקומיים כמו הסרגוס, אך שינויים מעשי ידי אדם גרמו למהפך. במאמר זה נצלול לעומק עולמם של הנפוחיתיים, נבין כיצד פלשו לחופינו, מה ההבדל בין הגינון הנודד למוארך ובעיקר – נדע מדוע בני המשפחה הזו נחשבים לסכנה קטלנית שאסור בשום אופן להמעיט בערכה.
נעים מאוד (או שלא)- משפחת הנפוחיתיים
משפחת הנפוחיתיים היא משפחה של דגי גרם המוכרת בזכות יכולתם לנפח את גופם. הם מגיעים לגודל של כדור כמעט מושלם באמצעות בליעת מים או אוויר. מנגנון הגנה זה נועד להרתיע טורפים ולהקשות עליהם לבלוע אותם, זאת כי גופם חסר קשקשים רגילים ומכוסה בקוצים שהופכים לדוקרניים בזמן ההתנפחות.
לנפוחיתיים יש מבנה ייחודי של לסתות: שיניהם מלוכדות בארבע לוחות של שיניים חזקות וחדות (שתיים בלסת העליונה ושתיים בתחתונה) המזכירות מקור של תוכי. שיניים אלו מאפשרות להם לפצח בקלות קונכיות, סרטנים, קיפודי ים ואפילו חוטי דיג ורשתות ממתכת קלה.
למרות שהם נראים שחיינים איטיים ומגושמים (לאור העובדה שהם משתמשים בסגנון שחייה ייחודי שנקרא Ostraciiform – שימוש בסנפירי הגב והשת להנעה ובסנפירי החזה לתמרון) הם ממש לא. למשל, הם מסוגלים להפתיע בהתפרצויות מהירות כאשר הם חשים סכנה או רודפים אחר טרף.
ההגירה הלספסית – המהפכה האקולוגית של הים התיכון
כדי להבין כיצד הגיעו דגים אלו (שמקורם בכלל אוקיינוס ההודי ובים סוף) אל חופי ישראל עלינו לחזור לשנת 1869 – שנת פתיחתה של תעלת סואץ. פרויקט הנדסי אדיר זה יצר פרוזדור ימי ששינה לחלוטין את הביוגאוגרפיה של האזור.
תהליך מעבר זה של בעלי חיים מים סוף לים התיכון נקרא ההגירה הלספסית. מי שהתהליך נקרא על שמו הוא פרדיננד דה לספס, המהנדס הצרפתי שעמד מאחורי כריית התעלה. אבל זו לא הסיבה היחידה.
הים התיכון (במיוחד האגן המזרחי שלו שכולל את חופי ישראל) עובר בעשורים האחרונים תהליך מואץ של התחממות כתוצאה משינויי האקלים. תנאים אלו הופכים אותו לידידותי ונוח עבור מינים טרופיים כמו הנפוחיתיים.
דגים מהמשפחה הזו מתאפיינים בסתגלנות גבוהה, קצב רבייה מהיר והעדר כמעט מוחלט של טורפים טבעיים בים התיכון, כך שהם מצאו כאן גן עדן אקולוגי, החלו להתרבות בהמוניהם ודוחקים את המינים המקומיים.
הכירו את הפולשים: לגינון נודד ולגינון מוארך
בתוך משפחת הנפוחיתיים המין Lagocephalus (בתרגום מיוונית עתיקה המשמעות היא "ראש ארנב" בשל צורת החרטום שלהם) הוא הבולט והמשפיע ביותר בחופינו. בישראל נפוצים במיוחד שני מינים פולשים הדומים זה לזה, אך בעלי מאפיינים שונים:
לגינון נודד (Lagocephalus guentheri)
הגינון הנודד (לעיתים זוהה בטעות בעבר כלגינון סואץ) הוא מין קטן יחסית בהשוואה לקרוביו, כך שהוא מגיע לרוב לאורך של 20 עד 30 ס"מ בלבד. גבו מתאפיין בגווני חום-ירקרק עם כתמים כהים ובטנו לבנה וחלקה.
מין זה נפוץ מאוד במים רדודים, מעל מצעי חול או עשב ים ונתפס בהמוניו על ידי דייגי חוף וסירות קטנות. למרות גודלו הצנוע הוא ניחן בשיניים חזקות מאוד ומסוגל לחתוך חוטי דיג בקלות.
לגינון מוארך (Lagocephalus sceleratus)
הלגינון המוארך הוא ה"ענק" המאיים של המשפחה בחופינו. הוא יכול להגיע לאורך מרשים של למעלה מ-80 ס"מ ולמשקל של למעלה מ-5 קילוגרמים. גופו מוארך והידרודינמי יותר, צבע גבו אפור-כסוף עם נקודות שחורות בולטות ולאורך צדי גופו עובר פס כסוף ומבריק.
הלגינון המוארך נוטה לחיות במים עמוקים מעט יותר, אך מגיע גם למים רדודים. מדובר בטורף אגרסיבי ביותר הניזון מדגים, תמנונים ודיונונים ומהווה מטרד אדיר לדיג המסחרי עקב נזקים כבדים שהוא גורם לרשתות.
מנגנון הרעל הקטלני: טטרודוטוקסין
בניגוד לדגים אחרים המוגשים במסעדות הארץ דגי הלגינון נושאים בגופם סכנת מוות מוחשית. הם אינם ארסיים (כלומר לא פולטים רעל באמצעות עקיצה או נשיכה) אלא מסוכנים ורעילים ביותר למאכל.
איבריהם הפנימיים של הדגים (במיוחד הכבד, השחלות, המעיים ואפילו העור) מכילים ריכוזים גבוהים של הרעל העצבי העוצמתי טטרודוטוקסין (Tetrodotoxin). מדובר ברעל החוסם את תעלות הנתרן בתאי העצב, דבר המונע יצירת פוטנציאל פעולה (Action Potential) בתאי עצב ושריר ומביא לשיתוק שרירים מהיר. הרעל חזק פי כמה מאות מציאניד ואין לו נוגדן (אנטידוט) ידוע.
חשוב לדעת שהרעל יציב לחלוטין בחום, כך שבישול, טיגון, אפייה או הקפאה של הדג אינם מנטרלים את הרעל בשום אופן. תסמיני ההרעלה מתחילים בעקצוץ בשפתייים ובלשון, מתפתחים לבחילות, הקאות וסחרחורות ועלולים להידרדר במהירות לשיתוק שרירי הנשימה ומוות מחנק תוך שעות ספורות. הטיפול הרפואי היחיד הוא הנשמה מלאכותית עד שהגוף מצליח לפרק את הרעל ולהפרישו בטבעיות.
השפעה על הדיג, הסביבה והחיך הישראלי
ביפן דגים ממשפחה זו (המוכרים כדגי ה"פוגו") נחשבים למעדן יוקרתי (בשל רעילותם השפים נדרשים להכשרה ולרישוי של שנים כדי לנקותם בבטחה), אך בישראל חל איסור מוחלט על שיווק ומאכל של דגים אלו. בנוסף דגים אלו גורמים לפגיעות בתחומים שונים, למשל:
הפגיעה האקולוגית והכלכלית:
- נזק לציוד הדיג: דגי הלגינון המוארך קורעים בשיניהם רשתות דיג יקרות ומנקים קרסים מפיתיונות, דבר הגורם לנזקים כלכליים כבדים לדייגים המקומיים.
- פגיעה במארג המזון: כתוצאה מתיאבונם הגדול והעדר טורפים הנפוחיתיים אוכלים כמויות עצומות של סרטנים, רכיכות ודגים מקומיים מסחריים (כמו מולית אדומה) ובכך מביאים לדלדול חמור של הדגה הטבעית בים התיכון.
- דחיקת מינים מקומיים: הלגינון הנודד והמוארך תופסים את אזורי ההזנה של מינים מקומיים, מה שגורם לשנוי דרמטי במערכת האקולוגית הימית המקומית.
בשורה תחתונה: פגשתם את בני משפחת הנפוחיתיים? היזהרו!
הלגינון הנודד והלגינון המוארך הפכו לעובדה קיימת בחופי ישראל, כך שהם עדות חיה לעוצמתה של ההגירה הלספסית ולשינויים הגלובליים המשפיעים על הים שלנו. אם עליתם על הסאפ, יצאתם לדוג או סתם נתקלתם בדג כזה שנפלט אל החוף אתם מוזמנים ליהנות מיופיו, אך לא לגעת בו (גם אם הוא מת) ולדווח לרשויות (הכי מומלץ להוריד את אפליקציית SeaWatch) .
והכלל הכי חשוב : בשום אופן לא להכניס אבו-נפחא למחבת או לסיר. זה יכול להרוג!
